1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת א' כהן, בתיק עפ"א 40434-07-12, מיום 30.10.2012. בפסק דינו דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על פסק הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופט ג' הימן, בתיק ח 19881994, מיום 29.5.2012.
רקע והליכים קודמים
2. ביום 28.5.2008, בסביבות השעה 20:15, ניתן למבקש דו"ח, בגין חניית רכבו, בסמוך לבית מספר 6 ברחוב עמינדב, בתל-אביב. זאת, בניגוד להוראות תמרור המתיר את החניה ברחוב, לכלי רכב מסוימים ובשעות מסוימות, לפי סעיף 4(ב) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983 (להלן: חוק העזר העירוני).
3. מעובדות המקרה, כפי שפורטו על-ידי הערכאות הקודמות ושעליהן לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, עולה, כי המבקש החנה את רכבו במקום, אשר בו צבועות אבני השפה בצבע כחול-לבן, ושילם אגרת חניה כחוק. בהמשך הרחוב, במרחק של כמה עשרות מטרים ממקום החניה, הוצב תמרור שלט, אשר קבע, כי החניה מותרת, באותן השעות, אך לתושבי תל-אביב, אשר רכבם נושא תו חניה אזורי מתאים. בעת מתן הדו"ח, המבקש לא היה תושב העיר תל-אביב, ורכבו לא נשא תו חניה אזורי מתאים.
4. ביום 7.6.2010, הגיש המבקש, לבית-המשפט לעניינים מקומיים, את עמדתו ביחס לאישום האמור. בפנייתו, טען בא-כוח המבקש טענות מטענות שונות, ובין היתר, טען לתחולתן של מספר הגנות וסייגים הקמים לו, לשיטתו, מכוח חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כך, נטען, כי קמה למבקש הגנת "טעות במצב משפטי" הקבועה בסעיף 34יט לחוק העונשין. בהמשך נטען, כי מכיוון שניתן לפרש את הדין, החל בעניין הנדון, במספר אופנים, הרי שמכוח סעיף 34כא לחוק העונשין, יש לפרש את הדין באופן שיביא לזיכויו של המבקש.
5. ביום 29.5.2012, הרשיע בית-המשפט לעניינים מקומיים את המבקש, וזאת חרף הקביעה, כי המבקש פעל בשגגה בעת שהחנה את רכבו שלא כדין. לעניין זה, דחה בית-המשפט את טענת המבקש, כאילו ניתן ללמוד, מתשובת המשיבה לפנייתו לביטול דו"ח החנייה, מיום 23.12.2008, כי היא עצמה סבורה כי "הסימון ותמרורו אינם סבירים" בנסיבות העניין. בהקשר זה, ציין בית-המשפט, כי "לא העירייה היא המביאה תמרורים והוראותיהם לעולם", ולכן, הסימון והשילוט אשר קבעה העירייה, נעשה תחת מגבלת החוק, וגם העירייה נדרשת "להתאים את עצמה למגבלות".
בהמשך, קבע בית-המשפט, כי אין בידיו לקבל את גם טענת בא-כוח המבקש, כי השילוט אשר בו פורטו תנאי החנייה המגבילים, הוצב באופן שאינו מאפשר "לחונה הסביר", החולף על פני השילוט בנסיעה, לדעת את התנאים הקבועים בו. בית-המשפט ביסס את קביעתו, על הפסיקה בעניין זה, אשר קבעה, כי "הצבתה של דרישה בפני חונה, כי יצעד מרחק סביר לראשיתו של מקטע דרך [...] היא דרישה סבירה", על כל המשתמע מכך. בהקשר זה נקבע, כי הליכה לפינת הרחוב, לשם עיון בהוראות התמרור היא "עשיית כל שניתן" במובנה של הקביעה הנלווית להטלתה של אחריות קפידה, לפי סעיף 22(ב) לחוק העונשין. משלא פעל כך המבקש, הרי, שבניגוד לעמדתו, לא קמה לו הגנה מכוח סעיף זה.
בהתייחסו לסוגיה הנורמטיבית, רחבת ההיקף, אשר עולה, לגישת המבקש, משיטת התמרור הקיימת, קבע בית-המשפט, כי בית-המשפט לעניינים מקומיים אינו הערכאה המתאימה לתקיפה עקיפה של מדיניות שלטונית, בדרך של השגה על הודעת קנס במקרה הספציפי. קביעה זו, כך ציין בית-המשפט, היתה מקובלת גם על בא-כוח המבקש, באותה העת, כאשר זנח את טענותיו העקרוניות והתמקד בפרטיו של האירוע הנדון.
על יסוד האמור לעיל, קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי המבקש חנה שלא כדין, ולכן הרשיעו בדין.
6. באותו היום, 29.5.2012, גזר בית-המשפט את עונשו של המבקש. במסגרת גזר הדין, דחה בית-המשפט את הטענה, כי על עונשו של המבקש, לשקף את תרומתו הרבה לציבור, אשר בזכות פנייתו, הוספו תמרורים, המונעים מן הציבור להחנות את רכבם במקומות אסורים. בהקשר זה קבע בית-המשפט, כי "הטענות בדבר תרומתו לציבור בשל ההשגה על הודעת הקנס הן טענות סרק [...]". כמו כן, דחה בית-המשפט את הטיעונים לחומרא, אשר נטענו על-ידי המשיבה.
לבסוף, השית בית-המשפט על המבקש, קנס בסך 250 ש"ח.
7. ביום 22.7.2012, ערער המבקש על הכרעת דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. במסגרת הערעור, חזר בא-כוח המבקש על עיקרי טענותיו, כפי שנטענו בפני הערכאה הדיונית, ועליהם הוסיף מספר טיעונים.
כך, בין השאר, נטען, כי, תמרור החנייה אשר הוצב במקום בו החנה המבקש את רכבו, בעת קרות האירוע, הוא תמרור מטעה ו"רשלני". וכך גם, לטענת בא-כוח המשיב, סברה המשיבה, כפי שהדבר משתקף, כאמור, מתשובתה לפניית המבקש בבקשה לביטול דו"ח החניה, מיום 23.12.2008. גישה זו, כך טען בא-כוח המבקש, מתיישבת גם עם דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת סימון מקומות חניה), התשע"ב-2012 (להלן: הצעת החוק), אשר אושרה על-ידי המחוקק, בקריאה ראשונה, בחודש יולי 2012, ומטרתה לשנות את המצב החוקי הקיים, ולקבוע בחוק סימון מיוחד לאזורי חנייה המיועדים, אך ורק, לדרי אותו המקום. על יסוד דברים אלה נטען, כי הותרת הכרעת הדין של הערכאה הדיונית על כנה, כמוה כהפרת חובת הנאמנות של השלטון כלפי אזרחיו. בנסיבות אלה, טען המבקש, כי עומדת לו "הגנה מן הצדק", כקבוע בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.
בהמשך, הוסיף בא-כוח המבקש וטען, כי שגתה הערכאה הדיונית, וסתרה את עצמה, מספר פעמים לאורך הכרעת דינה. כך, בין היתר, נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משהרשיעה את המבקש, חרף העובדה, שבהכרעת הדין נקבע, במשתמע, כי תמרורי החניה מושא הדיון, אינם נהירים או מדויקים כל צורכם. שהרי בקביעה זו, במהותה, קיימת סתירה פנימית.
בהמשך, טען בא-כוח המבקש, כי שגתה הערכאה הדיונית משקבעה כי לא עומד למבקש הסייג לאחריות קפידה, כקבוע בסעיף 22(ב) לחוק העונשין. שכן, לגישתו, הקביעה כי היה על המבקש לצעוד עד לקצה הרחוב כדי לבחון את האמור בתמרור השלט, אינה בגדר פרשנות סבירה ואינה מתיישבת עם חובת הרשות להציב שילוט "בסמוך" למקום חניית הרכב, כאמור בסעיף 3(ג)(3) לחוק העזר העירוני. את טענתו זו, ביסס בא-כוח המבקש, בין היתר, על הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין. אשר על כן, ובשים לב לכך שהמבקש שילם את אגרת החניה, נטען כי שגתה הערכאה הדיונית משקבעה כי המבקש לא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את מעשה העבירה, בהתאם לסעיף 22(ב) לחוק העונשין.
על טענות אלה הוסיף בא-כוח המבקש, כי לאור הצעת החוק, וחרף העובדה שהצעת החוק בטרם התקבלה בקריאה שניה ושלישית, הרי שיש מקום להחיל בעניינו של המבקש את הוראת הסעיפים 4 ו-5(א) לחוק העונשין, שעניינם "ביטול העבירה לאחר עשייתה" (סעיף 4) ו"שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה" (סעיף 5), ולבטל את האישום נגדו.
8. ביום 30.10.2012, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, בקובעו כי לא עומדת למבקש כל הגנה מכוח חוק העונשין. ראשית, נקבע, כי אין שחר לטענה בדבר תחולתו של סעיף 4 לחוק העונשין, שכן במקרה דנן טרם שונו הוראות החוק ולא בוטלו התמרורים שהיו במקום. שנית, בהתייחס לטענת בא-כוח המבקש בדבר תחולת סעיף 34כא לחוק העונשין, נקבע, כי קריאתם המשולבת של שני התמרורים הנדונים היא ברורה וחד-משמעית, והם אינם ניתנים "לפירושים סבירים אחדים", כגישת בא-כוח המבקש. לפיכך, נקבע כי גם טענה זו לא תעמוד לזכות המבקש. שלישית, קבע בית-המשפט המחוזי, כי הדרישה לפיה החונה יצעד מרחק סביר, עד לתחילתו של מקטע דרך פלוני ויביט בתמרור השלט המצוי במקום, היא דרישה סבירה. אשר על כן, משלא עשה כך המבקש, צדקה הערכאה הדיונית משקבעה כי המבקש לא עשה "כל שניתן למנוע את העבירה", במשמעות סעיף 22(ב) לחוק העונשין.
על יסוד דברים אלה, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש.
מכאן הבקשה שלפנינו.